PA210021.JPG - Gmail

wwqqPA210021.JPG - Gmail

Mouth

STRAWBERRY DRIPPING CHOCOLATE
by Amanda Miller

Lips, teeth, tip of the tongue— pink and wet in the mouth, rolling along the edges of the gums. Muscles. Bones. Human anatomy! My body wrapped up inside someone else’s. In, on top of, inside, under, rolling rolling, melting melting, sugar sweet. Full body pulse, belting arias and hitting the highest notes— Italian sky. Urban sky. Country sky. Skyline. Kiss me, kiss me, KISS ME! First the breath, then the lips, then the tongue. In and through. Flood. Standing on the bridge, entranced by the view. Standing on the roof. SO MUCH SKY! SO MANY STARS! One two three JUMP!!! (The perfect time to grow wings.) Night. Sky. Air. Moon. Giant blast of Mercury out my window. Seemingly unrelated. “All things are one,” I told him, would tell him, if he would listen. Sit. Stand. Lie. Kiss. Licking. Moving. Music. Sing. A torrent. A whishhhh. A what? Oh oh please yes please thank you. Delicious. Rich. Full. Sweet. Strawberry dripping chocolate into my mouth, my mouth, my mouth.




Excerpt from NOT I by Samuel Beckett

Stage in darkness but for MOUTH, upstage audience right, about 8 feet above stage level, faintly lit from close-up and below, rest of face in shadow. Invisible microphone.

AUDITOR, downstage audience left, tall standing figure, sex undeterminable, enveloped from head to foot in loose black djellaba, with hood, fully faintly lit, standing on invisible podium about 4 feet high shown by attitude alone to be facing diagonally across stage intent on MOUTH, dead still throughout but for four brief movements where indicated.

As house lights down MOUTH`S voice unintelligible behind curtain. House lights out. Voice continues unintelligible behind curtain, l0 seconds. With rise of curtain ad-libbing from text as required leading when curtain fully up and attention sufficient into:

MOUTH: . . . . out . . . into this world . . . this world . . . tiny little thing . . . before its time . . . in a godfor– . . . what? . . girl? . . yes . . . tiny little girl . . . into this . . . out into this . . . before her time . . . godforsaken hole called . . . called . . . no matter . . . parents unknown . . . unheard of . . . he having vanished . . . thin air . . . no sooner buttoned up his breeches . . . she similarly . . . eight months later . . . almost to the tick . . . coming up to seventy . . . wandering in a field . . . looking aimlessly for cowslips . . . to make a ball . . . a few steps then stop . . . stare into space . . . then on . . . a few more . . . stop and stare again . . . so on . . . drifting around . . . when suddenly . . . gradually . . . all went out . . . all that early April morning light . . . and she found herself in the--– . . . what? . . who? . . no! . . she! . . [Pause and movement 1.] . . . found herself in the dark . . . and if not exactly . . . insentient . . . insentient . . . for she could still hear the buzzing . . . so-called . . . in the ears . . . and a ray of light came and went . . . came and went . . . such as the moon might cast . . . drifting . . . in and out of cloud . . . but so dulled . . . feeling . . . feeling so dulled . . . she did not know . . . what position she was in . . . imagine! . . what position she was in! . . whether standing . . . or sitting . . . but the brain– . . . what?. . kneeling? . . yes . . . whether standing . . . or sitting . . . or kneeling . . . but the brain– . . . what? . . lying? . . yes . . whether standing . . . or sitting . . . or kneeling . . . or lying . . . but the brain still . . . still . . . in a way . . . for her first thought was . . . oh long after . . . sudden flash . .



THE LANGUAGE
by Robert Creeley

Locate I
love you some-
where in

teeth and
eyes, bite
it but

take care not
to hurt, you
want so

much so
little. Words
say everything.

I
love you
again,

then what
is emptiness
for. To

fill, fill.
I heard words
and words full
of holes
aching. Speech
is a mouth.

Extract From "Video Chronicles"

HACCOUN MYRIAM

“VIDEO CHRONICLES” Video journal
Video Format: Quick time
Country of origin: Israel
Year of production: 2008-2009
Presentation : On a small screen from 7 to 10 inch


As a journal, I’m filming with a digital camera, my everyday life:
my Family and friends, my school, Jewish celebrations etc…

As an ethnologue I start to look at the Israeli society, this melting pot of cultures, and languages.
The sounds, the languages became a part of my work;
Trying to catch the human voice as a music.
The human voice does not deceive. The one who is speaking is inevitably revealed by the singular sound of her voice, no matter “what” she says.

I’m trying to catch the fragility and the ephemeral of a moment.
It is the image of a man running that fascinates me, not why he runs or where to.
“Besides colours it is especially sounds, which evokes in us a corresponding mood. This is chiefly true of human voice; for this is the principal way in which person shows for inner nature; what he is and that he puts into his voice”
Hegel “Encyclopaedia”




The song of Miriam:
"Then the prophet Miriam, Aaron’s sister, took a tambourine in her hand; and all the women went out after her with tambourines and with dancing. And Miriam sang to them: "Sing to the LORD, for he has triumphed gloriously; horse and rider he has thrown into the sea.”

In the Biblical-times music, there is no strong dichotomy between speaking and singing. In Scripture language is generally connected to the life of the person.
Why does Miriam’s story matter? Miriam is a reminder of the importance of the prophetic voice, the one who risks living fully in the world, as it is so as to help people see how it could be. "Where there is no vision, the people perish."
She reminds us that it is important to speak your truth even when it gets you in trouble.
She reminds that it right and good to sing and to dance with joy, especially when we are uncertain, tired, and afraid.



The Psalm 130:
"Out of the depths have I cried to You, O Lord.
Lord, hear my voice; let Your ears be attentive to the voice of my supplications.
If You, Lord, should keep account of and treat us according to our sins, O Lord, who could stand? "

The concept of the mouth expressing the heart and the words of a person being taken as the essence or heart of a person is ubiquitous in Scripture.
On the basis of what Scripture teaches about the words of man and the words of God, it is not surprising that there are no strict separations between praise and prayer which is spoken, sung, and shouted.
All verbal activity manifests the heart and the Word of God changes the heart. The fruit of the lips is the result.
The most important music is vocal.

In my flesh I behold god

Veronica, digital print, 50X70 cm

"מבשרי אחזה אלוה" (איוב י"ט, כ"ו)

"In my flesh I behold god"

(job 19,26)

בעיצומו של הויכוח בין איוב וחבריו על ההשגחה והנוכחות האלוהית, מוכיחים אותו חבריו על תביעותיו הישירות אל האל, וטוענים כלפיו כי האל הינו נשגב, שמימי, מנותק. איוב מוחה על דבריהם ומשיב "מבשרי אחזה אלוה", דווקא שם- בגופי, בבשרי, שם זירת ההתגלות.
איזו מין התגלות זו, ההתגלות בבשר?
בעבודה "ורוניקה" מופיע הגוף היהודי כנושא התגלות שהיא נוצרית במובהק (לא רק בדימוי המתגלה, אלא בשפת ההתגלות הויזואלית שלו). מוטיב ורוניקה העסיק אמנים שונים לאורך תולדות האמנות הנוצרית כהתמודדות עם שאלת הדימוי הציורי ויחסו אל הדימוי הניסי, ההתגלות. בסיפור מגישה אשה רחומה לישו מטלית לנגב את פניו מהדם והבוץ המכסים אותם בעוברו ב"ויה דלורוזה". כאשר היא שבה אל ביתה היא מגלה כי מכתמי הדם והבוץ נוצר על המטלית דיוקנו של ישו.
גרסאות מסוימות מראות את הדיוקן "מרחף" על המטלית, מונח עליה באורח נס, בעוד בדוגמאות אחרות נראה הלכלוך על הבד ככתמים, שרק בעינו של הצופה מתלכדים לכדי דמות, וכך נוצר הנס בתוך עינו של הצופה, במבטו.
מכאן נסללה הדרך אל תרבות שלמה של "התגלויות" חזותיות בתופעות תמימות לכאורה. כך, באתרים שונים באינטרנט אפשר למצוא את דיוקנה של מריה בנזילות שעוות הנר בכנסייה מסוימת, או את דיוקן הצלוב בכתמי העובש על קיר אחר, יחד עם הופעת סימני "סטיגמטה" בגופם של אנשים שונים.
אני מוצא מעניינת את העובדה שתרבות ויזואלית זו אופיינית כמעט רק לפריפריות, חברות שוליים, אמריקאיות בד"כ, מה שמכנים "white trash".
במקרה הזה מתגלה בטורסו העירום דיוקנו של ישו דרך הקרחות בשיער הבטן, כאשר הגוף החשוף מאזכר את מטפחתה של ורוניקה, המוצגת לרוב כאשר היא אחוזה בידיה, פרושה בפני הצופה (מקום הצלעות מאזכר את קפלי המטפחת).
לצופה הישראלי מוכרת תנועת הרמת החולצה וחשיפת הבטן ממציאות פוליטית קונקרטית- הבידוק הביטחוני אותו עוברים פלסטינאים במחסומים, כאשר ממרחק הם נדרשים להראות כי אינם נושאים חגורת נפץ תחת הבגדים. כאן מקבלת פגיעותו של הגוף העירום גם את הפוטנציאל הנפיץ שבו: הגוף כנושא את האיום.
מה מתגלה בו, בגוף, כשמתבוננים בו?
התבוננות כזו מתבונן ריינר מריה רילקה בפסל טורסו (ללא ראש וגפיים) יווני, בשירו "Archaic Torso of Apollo"

We never knew his fantastic head,
where eyes like apples ripened. Yet
his torso, like a lamp, still glows
with his gaze which, although turned down low,

lingers and shines. Else the prow of his breast
couldn't dazzle you, nor in the slight twist
of his loins could a smile run free
through that center which held fertility.

Else this stone would stand defaced and squat
under the shoulders' diaphanous dive
and not glisten like a predator's coat;

and not from every edge explode
like starlight: for there's not one spot
that doesn't see you. You must change your life.

Translated by H. Landman

מישהו מוכן לתרגם?

work in progress by Mika Orstav עבודה בתהליך של מיקה אורסתיו

מיקה אורסתיו - עבודה לניו-יורק בתהליך

"ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא" (שמות, ל"ב, 9).

"And the Lord said unto Moses, I have seen this people, and, behold, it is a stiffnecked people" (EXODUS XXXII, 9).

The work relates to the trait "stiffnecked" by means of the "stubbornness" intrinsic to various ceramic materials and the resulting forms, vis a vis my own stubbornness.

העבודה מתייחסת לתכונה "קשה ערף" על-ידי ה"עקשנות" המהותית של חומרים קרמיים שונים והצורות הנובעות ממנה, אל מול העקשנות שלי.

Wings

איקרוס ודדלוס מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, (מיתולוגיה יוונית)

מינוס מלך כרתים כעס מאוד על דדלוס משום שדדלוס חשף את סודות המבוך אותו תכנן עבור המלך וגרם להריגתו של המינוטאור הכלוא במבוך. הוא ציוה לכלוא אותו ואת בנו איקרוס בראש מגדל במבוך שניצב על אי בלב ים. דדלוס הצליח לברוח מתאו שבמגדל יחד עם בנו איקרוס, אך הם לא יכלו לעזוב את האי. דדלוס התבונן בשחפים החופשיים שעפים מעל לים ורקם תוכנית למלט את עצמו ואת בנו איקרוס מן האי: בהדרגה הוא אסף נוצות רבות של ציפורים, תפר אותן בחוט זו לצד זו, ואז הדביק אותן בשעווה ויצר שתי כנפיים גדולות, כמו כנפיה של ציפור.
בבוא העת דדלוס עזר לאיקרוס בנו ללבוש את כנפיו, הם רצו מעל לצוק ונפנפו בכנפיהם בחוזקה. כעבור זמן קצר היו שניהם באויר, והתרחקו מן האי זה לצד זה. אך איקרוס, היה שיכור מתחושת החופש הנפלאה ומן היכולת לעוף והחליט לעוף גבוה יותר ויותר אך ככל שעלה מעלה, חום השמש החל להמס את השעווה. ממרחקים שמע דדלוס את הצרחה של בנו איקרוס, והוא עף לחפש אותו אך מצא רק מספר נוצות שעדין עפו באויר.­­­­­­­­



Daedalus & Icarus/Metamorphoses by Ovid/Greek mythology

Daedalus was a highly respected and talented Athenian artisan descendent from the royal family of Cecrops
King Minos called on Daedalus to build a Labyrinth in order to imprison a dreaded Minotaur that fed on humans, which were taken as "tribute" by Minos and sacrificed to the Minotaur in memory of his fallen son Androgenos. .Theseus arrived to Crete in the hopes of killing the beast, Ariadne, Minos's daughter, fell in love with him and wished to help him survive the Minotaur. Daedalus revealed the mystery of the Labyrinth to Ariadne who in turn advised Theseus, thus enabling him to slay the Minotaur and escape from the Labyrinth. When Minos found out what Daedalus had done he was so enraged that he imprisoned Daedalus & Icarus in the Labyrinth themselves. Daedalus conceived to escape from the Labyrinth with Icarus from Crete by constructing wings and then flying to safety. He built the wings from feathers and wax, and before the two set off he warned Icarus not to fly too low lest his wings touch the waves and get wet, and not too high lest the sun melt the wax. But the young Icarus, overwhelmed by the thrill of flying, did not heed his father's warning, and flew too close to the sun whereupon the wax in his wings melted and he fell into the sea.

ר' שמעון בר יוחאי במערה (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לג עמוד ב)

דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי (רשב"י) ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה – ייהרג.
הלך הוא (רשב"י) ובנו ונחבאו בבית המדרש. כל יום הייתה מביאה להם אשתו לחם וכד של מים וכרכו (=ואכלו). כשהתגברה הגזירה אמר לו לבנו: נשים דעתן קלה עליהן. שמא יענו אותה (הרומאים – את אשתו של רשב"י) ותגלה אותנו. הלכו ונחבאו במערה. התרחש נס ונברא להם חרוב ומעיין מים והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול. כל היום למדו (תורה), בזמן התפילה לבשו, התכסו והתפללו, וחזרו ופשטו בגדיהם שלא יבלו.
(כך) ישבו תריסר שנים במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר : מי יודיעו לבר יוחאי שמת קיסר ובטלה גזרתו? יצאו. ראו אנשים שחורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין עניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם : להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!חזרו והלכו וישבו תריסר ירחי שנה. אמרו: משפט רשעים בגהנם שנים עשר חודש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! יצאו. כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.

Wings

בשני הטקסטים העתיקים, היווני והיהודי, מתואר מצב של התגברות על מגבלות הגוף או סימון מחודש של גבולותיו. הטקסט היווני אף לקוח מהיצירה "מטמורפוזות" , בלטינית - שינוי צורה, פרי עטו של המשורר הרומאי אובידיוס הנשענת ברובה על המיתולוגיה היוונית, ועוסקת בגלגולי צורה וגוף. בשני הסיפורים אב ובנו מוצאים עצמם כלואים בשל מרידת האב בממסד. כדי לשרוד, נדרשת מהם התגברות מיוחדת על הגוף-ביטולו או ביטול תכונותיו. בשני המקרים מצליחים האבות, באמצעות קריאת תיגר על סדרי החול, המובילה לקריאת תיגר על סדרי הטבע, לממש את המרד.
התרחש כאן מהלך, מהלך לימינלי פיזי ונפשי, המתקיים באזורי הגבול שבין החיים למוות. השחרור מהגוף עובר דרך הגוף. שם, במקום בו היחס אל הגוף מוביל לאיונו, הפיכתו לאין, מתעוררת תשוקה בלתי נשלטת לחיות (vitality) החומקת מצילו של המוות.הכלי המתכלה, המוגבל, משליך עצמו מתוך כישלונו אל חיות מוחלטת שהגוף אינו יכול להכיל. וכך הוא נוסק מן האין אל האין סוף. עבודה זו מכוונת בדיוק אל הרגע הזה.