הסדק נפער במהירות שהעין לא יכלה לקלוט מאיפה מגיע הדם הרב שמטפטף ללא הפסקה מהאצבע מטה וניגר לכיוונים שונים. הדם כה רב שהוא מכסה את כל העור על האצבע ואי אפשר לדעת מה גודל החתך. לפי הכאב הוא קטן אבל לפי הכמות המושפרצת הוא עצום. מהר מהר שמו על האצבע פלסטר ואטמו את החריץ בהדיקות, כך שלא יהיה לו אויר לנשימה ולנזילה, שהעור יצמד שוב משני קצוותיו וימצא את התאים שהופרדו ממנו באלימות על ידי המספריים החדים והגדולים, יחבק את הצד השני וינסה להתחבר שוב, להירקם מחדש, להתאחות מהר לפני שיאבד יותר מדי דם, שעושה כתמים בכל מקום, שניגר על היד וממנה אל הבגדים ולרצפה ולשטיח הפרסי מהירושה של סבתא, ונספג בכל דבר בדרכו, צובע באדום את כל נגזרות הנייר שנחתכו ממש לפני כמה דקות, וממשיך ומקשט ומכתים ומסמן וזורם למקומות לא לו. ונגזרות הנייר שהיו לפני דקה הדבר החשוב בעולם נעלמות כליל למול הצבע העשיר והעניין שנוצרו מהחתך הזה. ואחרי שהוא נאטם עם הפלסטר שבחלקו הפנימי נמרחה כמות יוד יפה, שגם היא כצבעו של הדם, המשתלב איתו ומתערבב בריחו, הסדק קטן, הולך ונעלם, הולך ונעלם והופך לנקודה קטנה אדומה כהה עד שאי אפשר להאמין שלא מזמן הייתה שונה. והאצבע העטופה בפלסטר שבתוכו יוד מורמת לנגד העיניים הקטנות שמביטות עליה ועל הפלסטר שמסמל את הגבורה העצומה של התמודדות ראשונה עם דם וכאב והתכלות, וכאות לאומץ הזה שהראתה בכך שבכתה ממש ממש קצת היא תוריד את הפלסטר ותראה לה תחתיו את הסדק ממנו יכול לצאת המון

המון דם, את החתך המזיל דמעות, ולהתגאות בו, ולקבל נשיקות ומתנות

הילי